למה לא כדאי לנסות לשנות את המציאות

אחת התובנות החזקות ביותר של אלפרד אדלר היא שאנחנו לא מגיבים למציאות — אנחנו מגיבים לפרשנות שלנו את המציאות. הבעיה היא לא מה שקורה לנו. הבעיה היא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה. וזה אומר: לא תמיד אפשר לשנות את מה שקורה, אבל תמיד אפשר לשנות את האופן שבו אנחנו חווים את זה.

אני אורטל דוידי ברוכיאן, פסיכותרפיסטית אדלריאנית בקליניקה "קשור — טיפול במחוברות" בפתח תקווה. העיקרון הזה — של הפרשנות הסובייקטיבית — הוא אחד הכלים החזקים ביותר שאני משתמשת בו בעבודה היומיומית שלי עם מטופלים.

הפרשנות הסובייקטיבית — העקרון שמשנה הכל

אלפרד אדלר היה מהראשונים בפסיכולוגיה שטען שאין "מציאות אובייקטיבית" מבחינה פסיכולוגית. שני אנשים יכולים לחוות את אותו אירוע בדיוק — ולצאת ממנו עם חוויות הפוכות לחלוטין. ילד אחד שהוריו התגרשו ירגיש שהעולם לא בטוח, וילד אחר באותו מצב בדיוק ירגיש הקלה שההתעללות נגמרה.

ההבדל אינו באירוע — אלא בלוגיקה הפרטית שכל אחד מהם מביא אליו. הלוגיקה הפרטית היא כמו זוג משקפיים צבעוניות שהרכבנו בילדות ושכחנו שהרכבנו אותן. כל מה שאנחנו רואים — מסונן דרכן.

בטיפול, כשאני שואלת מטופלת "מה את מרגישה כשהבוס שלך לא מגיב למייל?" והתשובה היא "הוא בטוח כועס עלי," אני יודעת שאנחנו פוגשים את הפרשנות הסובייקטיבית ולא את המציאות. אולי הוא היה בפגישה. אולי הוא שכח. אבל הפילטר של "אני עושה משהו לא בסדר" כבר צבע את הכל.

איך הפרשנות שלנו נבנתה?

זיכרונות ילדות מוקדמים הם "הסיפורים הראשונים" שסיפרנו לעצמנו על העולם. הם לא בהכרח מה שבאמת קרה — הם מה שבחרנו לזכור ואיך בחרנו לפרש את זה. אדלר השתמש בזיכרונות מוקדמים כחלון לנפש לא בגלל שמה שקרה חשוב, אלא בגלל שמה שאנחנו בוחרים לזכור חושף את סגנון החיים שלנו.

למשל, מטופל שמספר לי זיכרון מוקדם של יום ראשון בגן — הוא עמד לבד בפינה וכולם שיחקו בלעדיו — לא בהכרח מתאר מציאות אובייקטיבית. אולי אמא שלו באמת עזבה אותו שם לרגע. אבל הבחירה לזכור את הבדידות, את התחושה של "אני מבחוץ" — חושפת לוגיקה פרטית ששוב ושוב תופיע בחייו: "אני לא באמת חלק."

הקשר לשייכות ברור: אנחנו מפרשים הכל דרך הפריזמה של "האם אני שייך או לא?" כשהפרשנות הבסיסית שלנו אומרת "אני מבחוץ," אנחנו נקרא כל מציאות כאישור לכך. כשהיא אומרת "אני חלק" — אותה מציאות בדיוק תיראה אחרת לגמרי.

לשנות את הסיפור, לא את המציאות

בניגוד לגישות שמנסות לשנות את המציאות החיצונית — "תחליף עבודה," "תעזוב אותו," "תעבור דירה" — הגישה האדלריאנית מציעה קודם כל לבחון את הסיפור. לפעמים שינוי המציאות נחוץ. אבל לעיתים קרובות יותר, מה שנחוץ הוא שינוי הפרשנות.

כשמטופלת מספרת לי: "לא קודמתי בעבודה, זה אומר שאני לא מוערכת" — אנחנו עוצרות ובוחנות. מה הלוגיקה הפרטית כאן? "אני שווה רק כשמעריכים אותי." מאיפה היא באה? מה קורה אם נשחרר אותה?

הגישה שלי משלבת את התובנה האדלריאנית עם כלים של חמלה וקבלה רוחנית. לא מדובר ב"חשיבה חיובית" שטוענת שהכל טוב. מדובר בנכונות לראות את הפרשנות כפרשנות, לא כעובדה — ומתוך המודעות הזו, לבחור סיפור חדש שמשרת אותנו טוב יותר.

כשאנחנו מפסיקים לנסות לשנות את המציאות ומתחילים לבחון את הסיפורים שלנו עליה — קורה משהו מפתיע: המציאות עצמה מתחילה להיראות אחרת. לא כי היא השתנתה, אלא כי המשקפיים שלנו השתנו.

שורה תחתונה

הגישה האדלריאנית מלמדת אותנו שהמאבק האמיתי אינו מול המציאות — אלא מול הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליה. כשאנחנו מפסיקים לנסות לשנות את העולם ומתחילים לבחון את הפרשנות שלנו, אנחנו מגלים חופש אמיתי — החופש לבחור איך לחוות את החיים שלנו, בדיוק כפי שהם.